אדריכלות הבטון החשוף מלווה את ההיסטוריה של האדריכלות הישראלית משנות החמישים ועד היום. תקופת הברוטליזים היתה תקופה שבה התעצבה דמות המרחב הציבורי הישראלי ב 30 שנות קיומה הראשונים של מדינת ישראל. הבטון החשוף הגס והאוטנטי היה חלק מהאתוס הציוני ומעיצוב דמות ה"צבר" . משנת 1977 חל שינוי מהותי בתפקיד הבטון החשוף באדריכלות הישראלית. תחילה נעלם כחומר מוביל בעיצוב מבני הציבור החדשים, ואח"כ הופיע (בעיקר בהשפעת המבנים שעיצבו לואי קהאן וטדאו אנדו) כחומר נקי, יוקרתי ויקר. הבטון החשוף המינימליסטי חדר לבניה הפרטית הפסיק להיות קשור לאתוסים לאומיים ובמשך השנים הפך להיות מוצר צריכה, חלק ממגוון חומרי הבניה והגמר שהגדירו את שוק הבניה המקומי.
לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה21 הופיעו חומרים המהווים סימולקרות לבטון החשוף. החומר האוטנטי המייצג "אמת" מודרניסטית בארכיטקטורה הפך להיות מיוצג במסמנים המדמים בטון – אריחים לחיפוי בניינים, ציפויים שונים המדמים מראה של בטון.
המאמר עוסק בקשר התרבותי בין החומר האוטנטי לחומר המדומה, מחברה שחיפשה אמת מדומה לחברה שמחפשת את הדימוי לאמת. מקרה הלימוד שעליו מתבסס המאמר הוא מתרכז בקמפוס אוניברסיטת בן גוריון, מקום ששפת הבטון לא נגרעה ממנו במשך השנים ודמותו מהווה אספקלריה לדמות הבטון ויחסנו אליו במשך השנים.
אדריכלות הבטון החשוף המאפיינת את מבני קמפוס אוניברסיטת בן גוריון בנגב, מאופיינת בהמשכיות ייחודית וחד פעמית לאורך 40 שנה של בניה בקמפוס. הבטון החשוף כשפה מוסדית שרד את סיום הברוטליזם והמשיך להיות "שפת המקום" אל תוך המאה ה-21. הקמת הקמפוס בשנות ה-70 לוותה בשפת הבטון הברוטליסטי הישראלי המאוחר ובמותה של שפה זו לקראת שנות ה-80. גל הבניה השני בשנות ה-90 מאופיין בתחייתו של הבטון החשוף. הפעם מדובר בחומר בניה יקר, מתוחכם ומינימליסטי. גל בניה זה מסתיים בתחילת המאה ה-21 באריחי בטון המשמשים ציפוי לבניין ולא חלק ממהותו המבנית.
המאמר סוקר ומנתח את ההתפתחות והשינויים של שפת הבטון החשוף לאורך שנות קיום הקמפוס, דרך התבוננות ביקורתית על מספר מבנים נבחרים בקמפוס המייצגים את תקופות הבניה השונות. כמו תבחן את האספקלריה התרבותית הנובעת מתהליך זה. מאמר זה מתבסס על עבודת תזה שהוגשה לקבלת תואר שני בפקולטה לאומנויות באוניברסיטת תל אביב.באוקטובר 2012.
המאמר פורסם בכתב העת לאדריכלות "מסה" גליון מס. 01 קייץ 2016.
