בניין ציבורי, מוזיאון לאומנות. בנין הנטוע בסביבתו, צומח מצלע ההר וצופה אל החורשה ואל הוואדי הגובלים בו, נמנע במתכוון מלהשתלט על הוואדי, מתקיים באחת מגדותיו ומשקיף ממנה אל הגדה שממול, נטועת האורנים. מתבונן ממרחק אל העיר ונפרש אל המרחב הטופוגראפי עירוני של ואדי ערה.
הבניין נטוע בין העצים שאום אל פחם חיה ביניהם ומתקיימת מהם. הקשר בין היער לעיר מייצג תכונות תרבות וטבע למזיגה אחת. הטבע, שהעיר חיה בתוכו, בדומה לאדריכלות הערבית הישראלית שהיא אדריכלות אשר ביסודה מחברת תרבות וטבע למזיגה אחת, כוללת.
חללי התצוגה ואולם האירועים ממוקמים במבנים תיבתיים, הנטועים באדמה ומאוגדים בסטרוקטורה סדורה וחזרתית. חלל המבואה, לעומתם, שקיר שקוף אורכי מתווך בינו ובין הוואדי מצפון, מקיים חלל ביניים סיפי, היוצר מצב שבו המבקר במוזיאון נמצא בין פנים לחוץ, בין הטבע והבנוי, בין הווה לזיכרון. מצד אחד חשוף אל החורשה מצפון, ומצד שני עומד מול חללי האומנות. חללי הארכיון והספרייה מלווים את המבקר, כחללי זיכרון, כאשר על חזיתותיהם הפונות לחלל המבואה, מוקרנות מצגות שונות המראות את פריטי האומנות והתערוכות המתקיימות בחללי התצוגה ומתארות את חיי התרבות בעיר ומרחב ואדי ערה. וכך בכל זמן נתון ולאורך כל המבואה נתפס מרחב ואדי ערה בכמה מישורי זמן – העבר והעתיד מצד אחד, וההווה מצד שני.
מערכת תנועה/מבט זו מוליכה מחלל הכניסה אל המבואה לאולמות, וממנה, בקצה הבניין הצופה למערב למפלס נמוך יותר ממפלס המבואה. מפלס זה מתפקד כחלל לקפטריה וחלק מחלל הכניסה לאודיטוריום. אל מפלס זה מגיעים בהמשך למהלך הטקסי ברמפה והוא מהווה גם תחנה בדרך מפנים הבניין אל גן הפסלים הנמצא מתחת למבנה והצופה לואדי. גן הפסלים מושתת על מערכת הסדורה בציר תנועה ממזרח למערב, של מרפסות הצופות לוואדי. בתוכן מוצג חלק מאוסף הפסלים וחלקו האחר מוצג בהמשך המהלך לתוך הוואדי. המשך גן הפסלים מוביל אל הואדי עצמו בדרך גננית מדורגת החודרת לתוך החורש. כך יכולה להתפתח מערכת נוספת של אירועים תרבותיים לאורך חורש זה בואכה ואדי ערה. על כן גן הפסלים מהווה את החלל המקשר בין הבניין לואדי ותחילתה של התפתחות עירונית פוטנציאלית.
אל גן הפסלים אפשר להגיע בדרכים נוספות מהעיר והשכונה הסמוכה . המבנה בנוי כמערכת אגפי תצוגה היוצרים ביניהם "סמטאות". אלו ממשיכות את הטיפולוגיה הארכיטקטונית של הרקמה העירונית המסורתית, ויורדות מדרום לצפון אל תוך הואדי ובניצב לו. בצורה זו הופך המוזיאון לחלק מהרקמה המקומית. התושבים יכולים לרדת אל תוך הואדי ואל גן הפסלים שבו דרך המבנה ולחוות את האומנות המוצגת בחלליו דרך מעטפות תחרה התוחמות את מעברים אלה וחושפות חלק מהיצירות הספונות בחלליו. כך הופך מהלך תנועה עירוני מהעיר לואדי למהלך תרבותי בנוסף להיותו פיזי. בניצב למעברים נימיים אלה מקשר ציר ההליכה של גן הפסלים את כיכר הכניסה ומבנה החניה במזרח להמשך הוואדי במערב. הקשר מהכיכר אל הגן מתבצע דרך רמפות ומדרגות המגשרות על הפרשי הטופוגרפיה.
מהלכים ניצבים אלה ממזרח למערב ומדרום לצפון מסומנים בבארות אור החודרות את המבנה מהגג למעלה אל הקרקע למטה. בארות אור אלה גם מספקות תאורה טבעית לתוך הארכיון והמבואה. אל המבואה מפנות בארות האור משרביות ובתוך פתחים הנפערים בהן מוצגים פריטי אומנות מההיסטוריה הפלסטינית הרחוקה והאקטואלית, אשר הרצף שלהם בתוך המבואה יוצר מערך המציג זיכרון תרבותי המלווה את המבקר במקביל לטבע הקונקרטי והמיידי של הוואדי.
מצב דואלי סיפי זה, המתהווה בחלל, מעצב את הקשר המופשט והקונספטואלי בין הבניין למרחב התרבותי שבעיר ובוואדי. זאת בנוסף לקשר הפיזי המיידי אל הוואדי המקומי. אין זה קשר סימבולי וטקסטואלי, אלא קשר חוויתי, כאשר האדם, הנמצא במרכז, מחולל את הקשר מחדש בכל פעם, בהתהלכו בחללי הבניין. מולו נמצא המטייל בוואדי, היורד אליו בין חללי התצוגה וחווה את האומנות מבחוץ, ומשוטט בגן הפסלים הנמצא לאורך הוואדי, היכול ליצור ציר תרבותי מהאצטדיון בואכה ואדי ערה.
העיר נוכחת באופן קונספטואלי בבנין, כאשר הכניסה יוצרת מסגרת למבט ממוקד אל העיר, אשר במרכזו ניצב המינארט למסגד עומר איבן אלכטאב, כנקודת מגוז ובחזיתו המערבית נפתח הבניין לכיוון הוואדי, וצופה אל עורק התנועה הנמצא בליבו.
החיבור הזה מתרחש גם באפיון כניסת כלי הרכב למתחם. יצרנו בין המוזיאון לאצטדיון הסמוך חלל משותף של חניון תת קרקעי המשמש מצד אחד את באי האצטדיון ומבקרי המוזיאון, כאשר מגיעים מהרכב לכיכר המוסיפה את החוליה החסרה בין שני מוקדי תרבות אלה.
באופן זה, דרך הדיאלוג בין האומנות בפנים הבניין, למטייל בנתיב התרבותי המקומי והשכונתי המתרחש בוואדי, דרך הדיאלוג בין חלל התנועה של הבניין למוקד ויזואלי מרוחק בעיר, ודרך המצב הסיפי בין הטבע לבנוי, לוקח על עצמו המוזיאון מספר תפקידים ביצירת מציאות אחרת, מציאות שתגשר על הפער שנוצר בין שני מרחבים המתפקדים כעצמאיים לחלוטין. וכך מרכיבי הזהות הפלסטינאית, ישראלית : אדמה, טבע, עיר, זיכרון ותרבות מתאחדים אל האדם על ידי האומנות.
